​

​

פונקטום: סימן תרבותי שמאפשר שיתוף לתחושה ייחודית

רגע לפני שבארת מתחיל להסביר מהו הפונקטום כדי לשתף את תחושותיו, הוא מבהיר שעומדת בפניו בעיה, לדבריו: "אם אתן דוגמאות לפונקטום פירושו של דבר, באופן כלשהו, שאכנע".[1] כלומר, הבעיה היא, שכדי לשתף את התחושה שהפונקטום עורר בו, הוא עדיין נזקק להשתמש בשפה מכלילה. יותר מזה, כשבארת משתף אותנו בחוויות שהפונקטום נקשר אצלו, הרבה פעמים הוא מדבר על חוויות שהן אישיות וייחודיות לו. לדוגמה: כפי שראינו בתצלום דיוקן של משפחה, המחרוזת נקשרת לבארת בזיכרון פרטי שלו ביחס לדודתו, דיוקנו של לואיס פיין גורם לבארת להרהר במותו שלו. דוגמה קיצונית יותר: על תצלום גן החורף בו ישנה אמו של בארת, הוא אומר:

​

לא אוכל לשחזר את תצלום גן החורף. הוא קיים רק בשבילי. בשבילכם לא יהיה אלא תמונה אדישה, אחד מאלפי ביטוייו של "דבר כלשהו"... לא תוכל להעמיד אובייקטיביות במובן החיובי של המונח; לכל היותר תעניין את הסטודיום שלך: תקופת זמן, הבגדים, הפוטוגניות, בשבילכם, שום פציעה.[2]

​

הדבר שבארת לא יכול לשחזר עבורנו במילים הוא מהותה של אמו כפי שהוא חש שהיא מתבטאת בהבעת הפנים. אבל יותר מזה, לדבריו, גם אם נסתכל בתצלום לא נייחס לאם משמעות מיוחדת.

          כפי שאנו רואים, חוויות אלו הן ייחודיות לבארת, כלומר, אלו חוויות שאדם אחר לכאורה לא יכול להיות שותף להן. מסיבה זו, על אף המוטיבציה של בארת לכונן שיטה, חוקרים שונים שהבולט ביניהם הוא ג'יימס אלקינס (James Elkins) טוענים, שהפונקטום לא ניתן לשיתוף משום שהוא מעורר תחושה שהיא ייחודית (Singular) לצופה, ולכן שני אנשים לא יחושו באותו פונקטום. [3] מנגד, חוקרים אחרים, ביניהם ההוגה המפורסם ז'אק דרידה (Jacques Derrida) והחוקרת אלנה אוקסמן (Elena Oxman) מפרשים את דבריו של בארת וטוענים שכוונתו היא שהתחושה ייחודית לנושא המצולם, ואנשים שונים יכולים לחוש באותו פונקטום או, לפחות להבין באיזה רגש מדובר, כאשר הם משתפים אותו באמצעות פן מסוים של השפה.

          אוקסמן סוקרת מחקרים שונים של בארת ומראה את הדרך שהוא עשה כדי ליצור פרקטיקה שמאפשרת לחלץ ערכים רגשיים מהאובייקט המצולם ולשתף אותם באמצעות שיח שניתן לחוש אותו, במקום לשקוע בדיבור סובייקטיבי (שאיננו מובן).[4] כלומר, לטענתה, בארת מאפיין את הפונקטום כסימן שאנו חשים את משמעותו והוא נמצא ברובד מסוים של השפה, ולכן הוא ניתן לשיתוף. היא מפנה אותנו למאמר המסר הצילומי,1961 (The Photographic Message, 1961) בו בארת עומד על שוני בין התצלום לשפה. כזכור, השפה, ובכלל זה גם השפה החזותית כמו ציור, היא מערכת סימנים שהקשר בינם לבין המציאות הוא שרירותי, מה שנקרא "קונוטציות". כלומר, כדי שנוכל לפענח את משמעות הטקסט, אנחנו צריכים לדעת מה המילים, הביטויים והצורות מייצגים ביחס לעולם. לעומת השפה, מאחר שהתצלום נוצר בתהליך סיבתי, כלומר, בתצלום אנחנו רואים את המציאות עצמה, לכן הפרטים שבתצלום הם סימנים שלא דורשים מהצופה פעולת פענוח למשמעות שהם מיצגים - הם עובדות. לכן לדבריו, התצלום הוא מסר בעל מעמד מיוחד: "זהו מסר ללא קוד".[5] את המסר הזה הוא מכנה בשם "דנוטציה", שהיא מסר ניטרלי, אובייקטיבי. הוא דן בקשר שבין הקונוטציה לבין הדנוטציה ומראה, שגם הדנוטציה תמיד מהולה ברמה כלשהי של קונוטציה מצידו של הצלם. זאת משום, שהוא מחבר את התצלום עם קשר לאופן שהתרבות ייחסה לפרטים משמעות כבר קודם לכן. למשל, ניזכר במקרה של החיילים והנזירות, גם אם אין לצלם מה לטעון לגבי הפרטים, ברור לנו שהצלם חיבר את הסצנה באופן כזה שנוכל להבין מה מתרחש בזירת הלחימה. מסיבה זו, כבר בתהליך הצילום הדימוי נמהל בקונוטציה. למרות זאת, בארת תוהה, אולי בכל זאת ישנה אפשרות למסר דנוטטיבי טהור אבל מסוג אחר, שאיננו אובייקטיבי אלא סובייקטיבי. כלומר, מסר שמייצג ערך אחר והוא עובדה עבור צופים שונים. הוא חושב שיש אפשרות למסר שכזה, במקרה שהתמונה מציגה מראה טראומטי. לטענתו, המראה טראומטי גורם לצופה בו שלא לייחס לאובייקט (לסימן) קונוטציה. כלומר, המראה מזעזע את הצופה, כך שבמקום שייחס לו משמעות תרבותית הוא מייחס לו משמעות אחרת.[6] אוקסמן מפנה אותנו לספרו של בארת The Grain of the Voice, Interviews 1962-1980 ומראה, ששם בארת מכנה את המצב הזה בשם "משמעות מושהית" (Suspended Meaning). מושג זה מציין פעולה בה הצופה מנקה את הקונוטציה מהסימן שבתצלום (מהפרט), במטרה לשחרר משמעויות אחרות שגלומות בו ושלא ניתן להגדיר אותן במילים. [7]כדי להבין את כוונתו של בארת בדבר המשמעויות האחרות, היא מפנה אותנו לספרו The Pleasure of the Text, 1973 בו הוא מסביר, שהמשמעויות האחרות (שאינן קונוטציות) הן משמעויות רגשיות שהסימן מעורר אצל הצופה.[8] בהקשר זה, אוקסמן מפנה אותנו לספר Image Music Text, 1977 ומראה, שהאובייקט לו אנו מייחסים את התחושה, פועל בדומה לסימן אותו בארת מכנה בשם "מסמן עמום" (Obtuse Sign). המסמן העמום על פי בארת, הוא סימן שקיים בתצלום, כלומר, ניתן לראות אותו, אבל הוא איננו העתק של אובייקט פיזי (למשל, יחסים בין פרטים), לכן, יש קושי לתת לסימן שֵם. מסיבה זו המסמן העמום הוא מסמן ללא מסומן, קרי, אין לו קונוטציה. כתוצאה מכך, הקריאה של הצופה מושהית בין מה שנראה בתמונה לבין ההגדרה התרבותית שמיוחסת לפרטים שנראים בה.[9] אוקסמן מפנה אותנו לדבריו של בארת בהם הוא מסביר, שהתחושה, היא גם ערך, והיא גם פעולת הערכה שמציינת מהו הדבר שמעורר אותה, למשל, לומר: הנה הדבר שאני אוהב.[10] כלומר, הצופה מביע את התרגשותו באמצעות ציון של הדבר שמעורר את התחושה מבלי לומר בדיוק מהי. מכאן היא מסיקה, שהמשמעויות העמומות (התחושות) לא כל כך חומקות מהשפה, אלא, הן דורשות שפה של הצבעה. זה פן בשפה שבו מילים אינן עוסקות יותר במשימה של מתן שמות או פענוח.[11] מכאן היא מסיקה:

​

Like the obtuse meaning, the punctum refers to that point in the image that “pricks” him… that he “loves,” and that cannot be referred to existing cultural meanings (the studium).[12]

​

כלומר, הפונקטום הוא מין סימן עמום, וניתן לשתף את משמעותו הרגשית בכך שפשוט מציינים את המרכיבים שנראים בתצלום ומעוררים את התחושה.

          ממחקרה של אוקסמן אנו מבינים, שבארת בעצם מאפיין את הפונקטום כסימן שיש לו שני ייעודים: הייעוד הראשון הוא, חילוץ ערך רגשי מתוך אירוע אמיתי. פעולה זו יכולה לקרות משום שכשמדובר בפרט שמראהו מזעזע, הצופה לא ייחס לו קונוטציה; וכשמדובר ביחסים (שניות), קרי, הם מסמן עמום, מלכתחילה יש קושי לייחס להם קונוטציה, ולכן הם פנויים לביטוי של תחושה. הייעוד השני הוא, שיתוף התחושה. מאחר שלפונקטום יש מאפיינים חזותיים, לכן ניתן לשתף אותו באמצעות מילים שפשוט מצביעות על הדבר, כלומר, באמצעות שפה מסמנת שאינה מפרשת.

          מסיבה שלא ברורה לי, אוקסמן במאמרה ממעיטה לצטט את מילותיו של בארת, וגם לא משווה בין דבריו על המסמן העמום לבין דבריו על הפונקטום לנושא שיתוף התחושה. לכן, להלן כמה הרחבות  של בארת בנושא זה. על המסמן העמום הוא אומר:

​

The obtuse meaning is a signifier without a signified, hence the difficulty in naming it… In short, what the obtuse meaning disturbs, sterilizes, is metalanguage.[13]

​

ובמחשבות על צילום הוא אומר על הפונקטום: "מה שאני יכול לנקוב בשמו אין בכוחו "לדקור": אותי ממש. אי היכולת לנקוב בשם היא סימן-היכר של הפרעה".[14] מכאן אנו רואים, שבארת בפועל מדבר על הפונקטום כמסמן עמום.

          בארת ממשיך להסביר על המסמן העמום:

​

[It] means that the obtuse meaning is outside (articulated) language while nevertheless within interlocution. For if you look at the images I am discussing, you can see this meaning, we can agree on it 'over the shoulder' or 'on the back' of articulated language. [15]

​

כלומר, בארת אומר במפורש, שלמרות שלמשמעות העמומה – התחושה, אין לה הגדרה מילולית, מאחר ויש לה ביטוי חזותי אותו אנו יכולים לראות, לכן באמצעות השפה ניתן להתייחס אליה באופן מסוים, ולהסכים עליה. למשל אפשר להגיד: הנה הדבר שגורם לי להרגיש כך או כך.

בארת ממשיך ברצף את המשפט הקודם ואומר על המסמן העמום:

​

Thanks to the image…or much rather thanks to what, in the image, is purely image (which is in fact very little), we do without language yet never cease to understand one another.[16]

​

כלומר, הדימוי המצולם יכול לאפשר לנו להסתדר בלי השפה המפורשת ועדיין להבין אחד את השני.

כפי שאנו רואים, בארת מאפיין את הפונקטום, כסימן שנמצא איפשהו בשפה החזותית, קרי, כסימן שנמצא ברמה מסוימת של הסטודיום ולא נפרד ממנו, לכן הצופה יכול להתייחס אליו ולשתף את תחושותיו.

          דרידה מסביר שהפונקטום מאפשר לשתף תחושה שהיא ייחודית למהות שהצופה נפגש עימה בזכות תכונה מסוימת של הפונקטום.[17] הוא מסביר, שהסטודיום והפונקטום אינם סותרים אחד את השני, אלא, הם שני מרכיבים שיש ביניהם פשרה מסוימת, ויחד הם יוצרים קומפוזיציה שמשלבת בין המקודד (קונוטציה) ללא מקודד (דנוטציה). כלומר, דרידה עומד על תכונה פרדוקסלית של הפונקטום, מצד אחד הוא מקודד בסטודיום, משום שהוא קשור ביחסים שנראים בתמונה, אך מצד שני, הוא לא משתייך אליו, משום שאין לו קונוטציה והוא ולא חסום בתיאור האובייקטיבי של הפרטים. לדבריו:

​

If the punctum is more or less than itself, dissymmetrical – to everything and in itself – then it can invade the field of the studium, to which, strictly speaking it does not belong. It is located, we recall, outside all fields and codes. As the place of irreplaceable singularity and of the unique referential, the punctum irradiates and, what is most surprising, lends itself to metonymy. As soon as it allows itself to be drawn into a network of substitutions, it can invade everything, objects as well as affects.[18]

​

אמירה זו של דרידה נסמכת על הערה קטנה של בארת, שהפונקטום הוא מטונימי.[19] כלומר, התכונה של הפונקטום להיות פרט A אותו אנחנו מחליפים בפרט B על בסיס אסוציאטיבי מבלי לייחס לאחרון את תכונותיו של הראשון, לכן, בזכות תכונה זו, התחושה הספציפית שאנו מייחסים לאובייקט המוחלף יכולה לפלוש אל התמונה שהיא המקום המשותף לכלל - הסטודיום.

          לטענתו של דרידה, תצלום גן החורף הוא פונקטום שרודף את הספר, והוא עולה מהמעט שבארת מתאר את פניה ודמותה של אמו, ואת תחושתו באמצעות דימויים ומטאפורות, למשל:

​

התבוננתי בילדה הקטנה ומצאתי סוף־סוף את אמי. הצלילות של פניה, התנוחה התמימה של ידיה, המקום שעמדה בו בצייתנות, בלא להבליט את עצמה ובלא להסתיר, ולבסוף הבעת פניה, שהבדילה אותה, כהבדל בין טוב לרע, מן הילדה ההיסטרית הקטנה, מאותה בובה שחיוך טיפשי נסוך על פניה והיא משחקת את המבוגרת – כל זה העמיד דמות של תום מופלא (אם נשתמש במלה "תום" על־פי שורשה האטימולוגי שמשמעו "איני יודע לעשות כל רע").[20] ...גן החורף היה בשבילי כיצירה המוסיקלית האחרונה שכתב שומן קודם התמוטטותו, אותו "שיר בשחרו של יום". הוא הולם הן את דמותה של אמי הן את כאבי על מותה. אין אני יכול להביע תואם זה אלא בסדרה אינסופית של תארים...[21]

​

לדבריו של דרידה, על אף שאין לנו אפשרות לראות את התצלום, התיאורים של בארת (כמו זה שצותת כאן), אשר מופיעים מידי פעם, מקרינים על כל הספר עד לסופו. כלומר, הסבריו של בארת לאורך הספר הם הסטודיום והתיאור (העמום) של אימו הוא הפונקטום. דרידה מפנה אותנו לאמירתו של בארת: "גן החורף היה חשוב באמת: הוא העניק לי, בדרך אוטופית, את המדע הבלתי-אפשרי של ההוויה הייחודית".[22] דרידה מסביר:

​

He [Barthes] said this uniquely toward his mother, and not toward the Mother. But the poignant singularity does not contradict the generality, it does not forbid it from having the force of law, but only arrows it, marks, and signs it.[23]

​

כלומר, ההתייחסות להבעת הפנים זו פשוט הדרך שלו לציין את הדבר שמרגש אותו. העובדה שבארת מדבר דווקא על אמו, לא סותרת את האפשרות שגם אחרים יוכלו לחוות את ההתרגשות הספציפית הזו מצפיה בתצלום של אמם.

          דרידה מסכם:

​

The metonymy of the punctum: scandalous as it may be, it allows us to speak, to speak of the unique, to speak of and to it. It yields the trait that relates to the unique… And yet only a metonymic force can continue to assure a certain generality to the discourse and offer it to analysis by submitting its concepts to a quasi-instrumental use. How else could we, without knowing her, be so deeply moved by what he said about his mother, who was not only the Mother, or a mother, but the only one she was and of whom such a photo was taken "on that day?"[24]

​

כלומר, בזכות כוחו המטונימי של הפונקטום שמאפשר לתחושה ייחודית להתבטא בתוך השיח הכללי, אנחנו יכולים להשתמש בו כמעין כלי כדי לשתף תחושה עם הכלל.

          כפי שאנו רואים, דרידה מתמודד עם בעיה גדולה מאוד, שכן תצלום גן החורף, שהוא החשוב ביותר מבחינתו של בארת, איננו מופיע כלל בספר, הוא רק מדבר עליו, וזאת בזמן שהוא טוען שאי אפשר לדבר על הפונקטום וצריך לחוות אותו. מדבריו של דרידה אנו מבינים, שקוראים שונים יכולים להיות שותפים להתרגשות של בארת מההבעה של אמו, משום שהם לוקחים את התיאור העמום שלו, ומחליפים אותו בתמונה אחרת בה מופיע מישהו שיקר להם (מטונימיה), או שהם פשוט יכולים להבין למה בארת מתרגש, משום שהם חוו תחושה מעין זו מהתבוננות בתצלומים בהם מופיעים יקיריהם. כך גם לגבי כל התצלומים המובאים בספר.

          ממחקריהם של דרידה, אוקסמן ודבריו של בארת, אנו רואים שבניגוד לאינטואיציה הראשונית שראתה את הפונקטום כמשהו ייחודי לצופה, אפשר לחשוב גם על מקרים שבהם צופים נוספים יכולים להבחין ולחוש באותו הפונקטום שבו חש בארת הצופה בתצלומים. בנוסף, מאחר שהאסתטיקה האקראית של הפונקטום מובנית בתוך שפה חזותית שמשותפת לכלל, קרי, בסטודיום, לכן, גם אם הפונקטום נקשר בחוויה שהיא ייחודית לצופה, ביכולתו לשתף את תחושותיו עם צופים אחרים בזמן שהוא מדבר ומצביע על מה שהוא רואה בתצלום, וצופים שונים יכולים לתפוס אותו באופן דומה ולהסכים עם התחושה שהפונקטום מעורר אצל הזולת גם אם הם לא חווים את הפרט הספציפי כפונקטום. (כל עוד הוא עושה זאת בשפה שאינה ניתנת לרדוקציה למשמעות אחת).

          כאמור, הפונקטום הוא סימן מיוחד, בכך שהוא סימן שאובייקט ממשי יצר אותו והוא מקשר אותנו לאובייקט ממשי אחר או לאירוע אחר. לאור זאת, ההבנה המקובלת היא, שהפונקטום הוא סימן מסוג "אינדקס".