​

ממני להורה

נכון לעכשיו יש לי שלושה ילדים מתבגרים. הם אוהבים לשחק בפלייסטיישן ולכן, גם נוטים לריב. כהורה אחראי, מציאות זו מאלצת אותי להיות מגשר. לכן, בשלב הראשון של תהליך הבירור, אני מנסה לקבל "תמונת מצב" ושואל מה קרה? במקרה ומקור הויכוח נוגע לאובייקט קונקרטי, למשל: "אריאל נתן לי את השלט הדפוק". אז אני מבין שהאירוע קשור בניסיון העבר שלהם. כלומר, הילד מתמרמר על חוסר התחשבות. במקרה ומדובר ביחסים, אז אני מבין שהילד מוטרד מאפשרות שיכולה לקרות. למשל: "יובל, עושה קולות ואומר איך שאריאל מכסח אותי". מכאן אני מבין שהילד מתלונן על מניפולציה שאחיו מפעיל, משום שהוא חושש להפסיד ואז יאלץ להמתין סיבוב. לאחר מיכן, ההחלטות שאני אקבל לאור ההבנות האלו, מושפעות גם מאירוע עתידי איתו אאלץ להתמודד: מה אמא שלהם תחשוב על הפעולה החינוכית שנקטתי, כי כנראה היא תבין את הדברים אחרת.

        אמנם, כמקרה בודד מדובר באירוע פשוט ואולי קצת מצחיק, אבל המציאות היא שאירועים כאלו חוזרים הרבה פעמים ובצורות שונות, כמו: זה המקום שלי, אני הכנסתי את הכלים למדיח בפעם הקודמת, אלה הבגדים של גיל, למה הטלפון שלך לא זמין, הוא כבר ישב מקדימה, אם כבר אתה עומד אז…, הוא לא מבין שאני מתאמן לאליפות העולם, אתה מרעיש עם הגיטרה, אני כבר לא ילד, אתה לא נותן לי לדבר, הוא קורא לי "אקוסטי", ועוד. כשאני רואה שהילד נוטה להתמקד באירועים שיש להם אופי מסוים, למשל, שהוא נוטה להתמקד באובייקטים, אז אני מבין שהוא סוחב מטען משמעותי מהעבר, שם אני צריך לחפש את המשמעות, קרי, את מקור הבעיה. ואם אופי האירועים מתמקד ביחסים, אז אני מבין שבאופן כללי לילד יש נטייה להיות מודאג, ולחפש מענה ספציפי אפשרי במבט שלו על העתיד.

        כמובן שהדברים עוד הרבה יותר מורכבים עבורנו ההורים שחפצים להעניק מעצמנו לילדים, כך שמצד אחד הם יתפתחו בדרכם, ומצד שני גם יראו לנו את מי שאנחנו ויותר מזה.