(לחיצה על "פרק" פותחת רשימת קישורים אל תתי הפרקים)
הצילום בצעדיו הראשונים: תפקיד הטבע או הקמרה אובסקורה לעומת האדם בתהליך יצירת התמונה
הצילום: אמנות ריאליסטית או רומנטית
שנות ה-10 וה-20 של המאה ה-20: צילום כאמנות מודרניסטית
שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20: הצילום הישיר - בין תיאור ריאליסטי לבין אסתטיקה סימבולית-מטאפורית
שנות ה-40 עד שנות ה-70: הצילום כמדיום אמנותי עצמאי מאמנויות אחרות
שנות ה- 70 ותחילת שנות ה-80: השיח הצילומי
שנות ה-80: מהות הצילום ומידת נוכחות הביטוי האישי של הצלם בתצלום
הפונקטום: מהצלם לתצלום
מעין אחרית דבר: ממני לקורא
אמור היה להיות כאן סיכום למחקר. אבל אני כזה שמגיע מהתחום הפרקטי, והנטיה שלי היא לחפש את ההשקה בין התיאוריה לחיים.
בעיניי, כשיש פונקטום לטוב וגם לרע, זה נהדר (למעט מקרים של אסון). אבל, אם כל היום אהיה עסוק בחיפוש אחר התרגשויות כה עוצמתיות כנראה שאסבול ממאניה דיפרסיה קיצונית תוך כדי שאחווה אכזבות קשות ושיעמום אינסופי. שכן, מדובר באירוע נדיר.
מבחינתי, הדבר החשוב לקחת ממחקר זה הם העקרונות, קרי, התנאים לביטוי התחושה שהם: אובייקט שיוצר הפרעה והיחסים העמומים (Obtus Sign), שהפונקטום הוא מקרה קיצון שלהם. משום שניתן ליישם אותם בשפה החזותית והמילולית על שלל צורותיהן. בכך ניתן לתקשר טווח רחב של תחושות שהן פחות עוצמתיות, הרבה יותר נפוצות, ולכן חשובות לא פחות. יותר מזה, בעקרונות הללו ניתן לעשות שימוש גם בתחומים אחרים של החיים.
את הדוגמאות הבאות אני אומר מנקודת המוצא של ארבע פנים שונות של זהותי: הורה, מורה, צלם ודפס (מדפיס צילומים ואמנות בכלל).
ממני להורה
נכון לעכשיו יש לי שלושה ילדים מתבגרים. הם אוהבים לשחק בפלייסטיישן ולכן, גם נוטים לריב. כהורה אחראי, מציאות זו מאלצת אותי להיות מגשר. לכן, בשלב הראשון של תהליך הבירור, אני מנסה לקבל "תמונת מצב" ושואל מה קרה? במקרה ומקור הויכוח נוגע לאובייקט קונקרטי, למשל: "אריאל נתן לי את השלט הדפוק". אז אני מבין שהאירוע קשור בניסיון העבר שלהם. כלומר, הילד מתמרמר על חוסר התחשבות. במקרה ומדובר ביחסים, אז אני מבין שהילד מוטרד מאפשרות שיכולה לקרות. למשל: "יובל, עושה קולות ואומר איך שאריאל מכסח אותי". מכאן אני מבין שהילד מתלונן על מניפולציה שאחיו מפעיל, משום שהוא חושש להפסיד ואז יאלץ להמתין סיבוב. לאחר מיכן, ההחלטות שאני אקבל לאור ההבנות האלו, מושפעות גם מאירוע עתידי איתו אאלץ להתמודד: מה אמא שלהם תחשוב על הפעולה החינוכית שנקטתי, כי כנראה היא תבין את הדברים אחרת.
אמנם, כמקרה בודד מדובר באירוע פשוט ואולי קצת מצחיק, אבל המציאות היא שאירועים כאלו חוזרים הרבה פעמים ובצורות שונות, כמו: זה המקום שלי, אני הכנסתי את הכלים למדיח בפעם הקודמת, אלה הבגדים של גיל, למה הטלפון שלך לא זמין, הוא כבר ישב מקדימה, אם כבר אתה עומד אז…, הוא לא מבין שאני מתאמן לאליפות העולם, אתה מרעיש עם הגיטרה, אני כבר לא ילד, אתה לא נותן לי לדבר, הוא קורא לי "אקוסטי", ועוד. כשאני רואה שהילד נוטה להתמקד באירועים שיש להם אופי מסוים, למשל, שהוא נוטה להתמקד באובייקטים, אז אני מבין שהוא סוחב מטען משמעותי מהעבר, שם אני צריך לחפש את המשמעות, קרי, את מקור הבעיה. ואם אופי האירועים מתמקד ביחסים, אז אני מבין שבאופן כללי לילד יש נטייה להיות מודאג, ולחפש מענה ספציפי אפשרי במבט שלו על העתיד.
כמובן שהדברים עוד הרבה יותר מורכבים עבורנו ההורים שחפצים להעניק מעצמנו לילדים, כך שמצד אחד הם יתפתחו בדרכם, ומצד שני גם יראו לנו את מי שאנחנו ויותר מזה.
ממני למורה
במשך 11 שנים לימדתי בתיכון "רעות לאמנויות" (ויצו לשעבר) בחיפה. בשנתי הראשונה, משרד החינוך הכריז שעל הלימודים לעבור לשיטת לימוד שנקראת "למידה משמעותית". דבר זה גרם לי להרהר בזמנים שהייתי תלמיד. הבעיה המרכזית שלי הייתה דאז היא, שהחומר הנלמד לא היה מחובר למימד מעשי. ויותר מזה, הרגשתי שהמורים מרוחקים, במובן, שאינני יודע מה הזיקה בין החיים שלהם לבין החומר שהם מלמדים. במילים אחרות, ברוב המורים לא ראיתי מקור השראה שארצה להתחלף איתו.
לאור זאת, כמורה מתחיל, מתוך מקום אינטואיטיבי החלטתי להסתכן בחשיפה אישית, ובמתן משימות לכאורה מוזרות שגם אני נטלתי בהן חלק. כתוצאה מכך, התלמידים נאלצו לחפש דרכים עליהן לא יכולתי לחשוב מראש, כדי להתמודד עם מציאות גדושה בהפרעות שאחת מהן היא אני, ובכך לממש את החומר הנלמד. תהליך ההוראה נעשה כך: מצידי, את עיקר האנרגיה שמתי על הסברה, איך לחפש מקום כך שהמשימה תשיק לחיים שלהם, ומאיפה ניתן להיכנס אליו. כלומר, נתתי כלים כך שיוכלו להגדיר לעצמם סטודיום שיש בו אזור עמום. לשם התלמידים ואני נכנסנו יחד, כדי שיוכלו להיעזר בניסיון שלי ושיצאו בשלום עם חוויה משמעותית.
התוצאות אליהן התלמידים הגיעו מפעימות, אבל הדרך היא העיקר: היחסים שהתפתחו ביני לבינם כתוצאה מהגישה הזו לא אוכל לתאר אותם. כלומר, את הריגוש שהדבר הזה עורר דאז ואת האושר שמציף אותי ברגע זה. אני יודע בוודאות שהוא קיים ולא רק בשבילי.
למצטלמים, ממני כצלם שהמציאות חשובה לו
תבחרו בגדים שאתם מרגישים בהם נוח, הימנעו מחולצות טריקו שחוקות ולהתאפר כפי שאתם רגילים ביום יום. חפשו צלם עם עין לנפש טובה (לרוב הוא יהיה כזה שאין לו שום קונספט איך עליכם להיראות). על הסט מומלץ להצטופף, להביט למצלמה, ולתת לאקראי לעשות את שלו.
דעו, אין חוקים לצילומים טובים פשוט יש צילומים טובים.
ממני לאמן שמחפש דפס
דפס הוא אדם שמסייע למחבר להביא את היצירה לכדי תצורתה הסופית במושגים של בהירות, ניגוד וצבע שמשפיעים על האופן שאנו קוראים את התמונה. בכך הוא מסייע ליוצר למצוא מקום שהוא מרחב משותף בו הפרט והכלל יכולים לפגוש, להשלים ולהרחיב אחד את השני מבלי לבטל אחד את השני. במילים אחרות, הדפס הוא גורם אקראי, שיכול להימצא כחיוני ביותר לתהליך היצירה של המחבר.
כדי שהדפס יוכל לבצע את עבודתו נאמנה, עליו להסתכל דרך ארבע זוגות עיניים שונות לפי הסדר הבא (תוך שהוא מתעלם מזוג עיניים חמישי): העיניים החשובות ביותר הן של מחבר היצירה יחד עם העיניים שלו עצמו. הדיאלוג שבין שתי נקודות מבט סובייקטיביות אלו, מאפשר למצוא צורת ביטוי שניתן לשער כי תהיה הולמת גם את זוג העיניים השלישי, שהן, נקודת מבטו של צופה אחר, כך, שגם יוכל להבין את כוונותיו של המחבר, ויחד עם זאת, שהיצירה תהיה פתוחה גם עבור פרשנותו האישית. זוג העיניים הרביעי שהדפס והמחבר מתלבטים בו יחד, הוא של הצופה המקצועי, אותו אפשר לדמות למבקר האמנות המסורתי. צופה זה, בדרך כלל קורא את היצירה בהקשרים תרבותיים, היסטוריים, פוליטיים ולעיתים גם הרגשיים אליהם המחבר מתייחס ביצירתו, בהתאם למסורות אמנותיות. זוג העיניים החמישי הוא של מבקר האמנות שרק מעוניין בהבעת התזה שלו. אפשר לדמות אותו למין צופה אגואיסטי. עליו לא אוכל לדבר משום שלא התנסיתי בנקודת מבט זו. יותר מכך, כנראה שלעולם לא אוכל לשער את נקודת מבטו, היא סובייקטיבית מידי עבורי.
כפי שאנו מבינים, הדפס הוא מין ואריאציה של דמות "המשוטט", אך בשונה ממנו, השיטוט מתרחש בתפר שבין המקום החומרי שהמחבר הניח את יסודותיו, לבין המקום הקוגניטיבי המשותף, אליו אנו משליכים את עצמנו על הזולת ולהפך. זהו מרחב העוסק בסיכונים.